<h1>ראבי"ה סימן אלף קנ"ג</h1>
<h2>דף מב:</h2>
כהן אסור ליגע במת שאינו מת מצוה ולא מחמשה מיתי מצוה. ואסור ליקרב בתוך ד' אמות סביבותיהם כדאמרינן (סוטה מ"ד ע"א) מת תופס ד' אמות לטומאה היכא דלא מסיימי מחיצתי, וכן לקרית שמע. ואסור ליכנס תחת אהלו ואפילו ברחוק כדתניא באהילות (פ"ח מ"א וב') יש מביאין את הטומאה וחוצצין הזיזין וכו' (והשבכות והפרטות) [והשכבות והפרעות] וכו'. ואם יש חלון פתוח לבית אחר ומאותו בית לאחר אם יש בהם פותח טפח מביא את הטומאה מבית לבית, וכן אם יש ארובה פתח טפח לעלייה שעליו. ואם סתמו בדבר שאינו מקבל טומאה חוצץ כדאיתא בפרק לא יחפור (ב"ב י"ט ע"ב) ובפרק בתרא דמגילה (כ"ו ע"ב). ובמסכת' אהלות (פי"ד מ"ד) (ד)תנן זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים טומאה תחתיו ר' אליעזר מטמא את הבית ור' יהושע מטהר.
תניא (תו"כ ר"פ אמור הי"ג) לה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על הבת אלקט עצמות פלוני. ובפרק שלשה מינין הלכה נזיר שהיה שותה יין מיפרשא הא מילתא שפיר אהא דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת [אחר] ונגע בו חייב ופרכינן עלה מדתניא נזיר שהיה מת מונח לו על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל לא יחלל יצא זה שמחולל ועומד בו כדאיתא התם. [מ"ג ע"ב] לה יטמא ואינו מטמא על איברים שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו. בעמיו מכלל שהם עושים כמעשה עמיו ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור.
ומצאתי בתשובות. בפ"ד דמסכת שמחות (הל' ט"ו—ט"ז) תניא היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקברות מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר' עקיבא מחייב ור' טרפון פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב. ובהלכות גדולות (סה"ל טומאה) גירס' ר' עקיבא פוטר ור' טרפון מחייב. ובירושלמי פ"ג (מינין) [דנזיר (ה"ה)] גר' ר' עקיבא פוטר ור' טרפון מחייב ומסיים התם א"ר טרפון [ו]כי מה מוסיף חילול על חילולו א"ר עקיבא בשעה שהיה שם טמא טומאת שבעה אמר לו ר' טרפון עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן [החיים]. והלכה כר' עקיבא וכדאיתא בהכותב (פ"ד ע"ב), והאי דגרסינן בתורת כהנים לה יטמא וכו', ובפ"ג מינין מחלק בין בחיבורין בין שאינו בחיבורין. ומצינו בתורת כהנים דילפי' כהן הדיוט מכהן גדול בטובא דוכתי מיהו למאן דפטר לעניין חילול מיהו גמרי' מהדדי ולעניין טומאה וביאה דינם אי נמי פליגי עליה דכת' דינם בהדי' הוא דילפי מהדדי. סליקו אזהרות מטומאת כהנים. אבי העזרי.
<h2>דף מג.</h2>
ואם נפל ונשבר מפרקת' ורוב בשר עמה אע"פ שמפרכס טמא מיד כדמפרש בפ"ק דשחיטת חולין (כ"א ע"א). וכן אם קרעו כדג מגבו מטמא באהל. תנן (אהלות פ"א מ"ו) אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד אפילו גוסס, ומוקמינן לה בפרק שלשה מינין דלעניין טמויי הוא עד דנפקא נפשיה אבל לעניין איתחולי לא איתחל עד שימות. ומסתברא דהילכתא כרבנן דקיימא לן (עירובין מ"ו ע"ב) הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. והא דאמרינן בפ"ק דנזיר (ד' ע"ב) גבי שמשון דפרכינן ודילמא גוססין שוינהו, יש לפרש אחרי פרישתו מהם הניחם גוססין. אי נמי התם לעניין טומאה מיירי.
<h2>דף מז.</h2>
תניא בסיפ[ר]א אמור אל הכהנים [ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מיטמאין למתים ומיטמאות הן בנות אהרן למתים בני אהרן יכול חללין ת"ל הכהנים יצאו חללים] ובפ"ק דסנהדרין (ה' ע"ב) גרס[ינן] ר' חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות א"ל לא בן פלוני כהן את א"ל (תכחינ') [אבא גבה עינים הוה] ונתן עיניו בגרושה וחללו, ודריש התם מקראי דמוזהר נמי על הקטנים ועל הדם ועל כל טומאות הפורש[ו]ת מן המת, בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ותניא נמי (נזיר מ"ז ע"א) כהן גדול ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופגעו במת וכו'. ואיזהו מת מצוה כדתניא (שם מ"ג ע"ב) איזהו מת מצוה כל שאין לו (קרובים) [קוברים] קורא ואחרים עונין אותו (ו)אין זה [מת] מצוה.
